הנרטיב הוליוודי מול התנ"כי

הבוקר קמתי אל מלא סרטוני וידאו שתיעדו את סוף שלטונו של טראמפ, שנראה כמו שובר קופות הוליוודי טיפוסי; הרוע הפסיד, המוני אמריקאים עומדים ברחובות, בשיכונים, בפארקים, מתחבקים ומוחאים כפיים.

וכל מה שאני חושב עליו זה שאצלנו, בסגנון הסיפור היהודי, שבוגר מהאמריקאי בכמה אלפי שנים, זה אף פעם לא היה מסתיים ככה, כי בתנ"ך אין כמעט סופים שמחים.

בתנ"ך, המלך החוטא (שסטה מדרכו והמרה את פי האל) לא יורד מכס המלכות אלא נאחז בו בציפורניו וממשיך לחטוא ולהחטיא.

האלוהים היהודי גם לא מזדרז לקלף אותו משם; קודם כל פורצות מלחמות, מגפות, רעב, המלך מאבד את בניו, בנותיו, אהוביו, נשאר לבדו, מרוסק, מותש ולבסוף זוכה למוות איום, אכזרי ונורא -

אז, ורק אז... מסתיים הסיפור התנ"כי, מלך חדש עולה לשלטון ו... שוב חוטא.

מה לעשות, הסיפור היהודי הקלאסי לא מאמין בהפי-אנד. (תבדקו אותי רגע: האם לסיפור גן העדן יש סוף טוב? מה עם חייו של משה? שמשון? שאול?)

ועדיין לפעמים אני חולם שהיינו קצת אמריקה, שהיה יורד פה משמים סופרמן או סופרוומן, פותרים לנו בצ'יק-צ'ק את הבעיות וכולם היו מוחאים כפיים ומתחבקים.

אבל החיים הם לא כאלו.

לא פה, וגם לא באמריקה.

החיים הם ברדק מטורף, מתוק ומזוויע, לבבי וכואב, אוהב ואכזרי, מלא לבן ושחור ואפור וצבעים, ובסוף הדרך אין שום דבר שמח, רק התקף לב. או אלצהיימר, סרטן או תאונת דרכים.

אגב, מתישהו חכמי היהדות הבינו שסיפורי התנ"ך חסרי תיקווה, שזה בעייתי מדי, כואב, מצמרר, נטול מוסר השכל, כי האלוהים שלנו לפעמים גם פוגע באלו שלחלוטין הולכים בדרכו (ראו איוב) אז הם המציאו את ביאת המשיח, את העולם הבא (כי כולנו זקוקים למעט סוכר בקפה המר של הבוקר) - אבל אחת ההבנות המקסימות שצצו משם (לטעמי) היתה...

השמחה היהודית.

זו אף פעם לא שמחה של מיקי מאוס בדיסנילנד, זה יותר מזכיר שמחה של יהודים במחנה השמדה, שרואים את המוות בעשן של העיניים ועדיין מחפשים דרך לשמוח. לא בגלל שיש סיבה, אלא בגלל שזה נותן כוח להמשיך, להשאיר את הראש מעל המים ואפילו ליהנות קצת ממה שיש לעולם הכאוטי להציע.

לכן, בכל פעם שאני רואה מיליוני אמריקאים צוהלים, מתחבקים, מוחאים כפיים בגלל איזה גיבור-על שנפל עליהם משמים (הפעם זה ישיש עם שיער לבן וסגנית מגניבה אש) אני מנסה למצוא שמחות קטנות בחיי, שלא קשורות לישישי-על, אלא לזה שקמתי בריא הבוקר, שיש לי אוכל במקרר, שהכלבים שמחו כשהתעוררתי, שהאינטרנט עבד ואפשר היה לשמוע מוסיקה נהדרת. שמחות קטנות, כי את הגדולות... אני משאיר לאמריקאים.