Search
  • רן אפלברג

יעקב והשד / אגדה יהודית מאת: רן אפלברג

Updated: Jul 31


א.

לפני 300 שנה בערך, צעד על אדמת פולין המושלגת אחד מאבות-אבותיה של סבתי, בחור ישיבה צעיר בשם יעקב, שנשלח מצפת כדי לאסוף תרומות.

מהר מאוד הסתבר ליעקב שהמצב בפולין - קשה מבארץ.

פרעות איומות, בהנהגת הצורר חמלניצקי, ריסקו את הקהילות היהודיות ועשרות-אלפים מהם נרצחו בדרכים מחרידות: קילפו את עורם, בישלו את בשרם, גזרו את ילדיהם, תלשו עוברים מבטן אימם - ועוד ועוד זוועות שנפש שפויה מתקשה לעכל.

כל זה רק חיזק את אמונתו של יעקב; שביתם של אחיו ואחיותיו הוא בארץ ישראל.

אך היכן שמסתובבים בעלי אמונה - מסתובבים גם שדים,

שתחביבם הוא לקרוע אותה ממך בדרכי תחבולה ומרמה…

ב.

ואכן, בוקר אחד, על אם הדרך, פגש יעקב שד,

שגופו אנושי, אך עיניו בוערות באש אשמדאי.

"למה להתאמץ כל-כך, יענקל'ה?!" שאל השד, "בשביל מה לצעוד מכפר לכפר, לקושש פרוטה לפרוטה, רק כדי לשכנע את אחיך האומללים לבוא אחריך למדבר?!"

"ארץ הקודש תעשה להם טוב," השיב לו יעקב, "הגולה השחיתה את דרכינו. היינו עם לוחם, גאה... ועתה, בכל פעם שגוי עובר - אנו משפילים מבט בפחד."


"ומה בדיוק תעשו שם בלב הישימון?" הקשה השד.

"נגדל את ילדינו, נוציא לחם מהארץ, נלמד תורה ונפיץ את אורה לכל אומות העולם…"

השד פרץ בצחוק.

"תמים אתה, יענקל'ה. בוא ואראה לך בדיוק מה נהיה מאותה ארץ קדושה שלך בעוד כמה מאות שנים..."

ג.

וימצמץ יעקב והנה הוא והשד עומדים במרכז עיר גדולה, רועשת ומלוכלכת.

אוטובוסים נשפו עשן,

מכוניות צפרו

והרחובות המו אנשים שמיהרו ממקום למקום ופניהם קבורות בטלפון.

"הבט מסביבך," אמר השד, "האזרחים, השוטרים, החיילים, שרי הממשלה... - רוב רובם כאן הם בני עמך."

"השבח לאל!" התרגש יעקב, "הצלחנו להעיר מחדש את ארץ אבותינו!!!"

לא סיים לדבר והנה חלפה לפניהם אישה נאה, במכנסים קצרים ורגליה עשירות קעקועים.

"פרוצה!!!" ירקו עליה שני אברכים שצעדו מולה.

"לכו דחפו אצבע!" היא השיבה בזעם וחשפה בפניהם את שדיה.

האברכים יללו כחיה פצועה, כיסו עיניהם ופרצו בנחיל קללות שלא היה מבייש אוהד כדורגל.

מה בדיוק אמרו?


קשה היה לשמוע - כי צפירות קולניות עלו מהכביש ושני נהגים, שרבו על מקום חניה, הסתערו החוצה מרכבם והתנפלו זה על זה באגרופים.

ההמון ברחוב עצר,

הקיף את הניצים,

צילם את המריבה בטלפון ומיד העלה לפייסבוק.

השד פרץ בצחוק והנה שוב מצא את עצמו יעקב על אם הדרך בפולין המושלגת.

ד.

"נו, מה דעתך על הארץ הקדושה?" לגלג השד.

יעקב ניגב דמעה וענה: "זהו מקום יפיפה."

"רציני?!" התפלץ השד, "האם לא היינו באותו רחוב?! האם לא הבחנת בטיפשות, קטנוניות, בוטות, אדישות ואלימות סתמית שהתפשטו כמגפה בבני-עמך?!"

"כנראה שמבטי הופנה לכיוון השני," אמר יעקב, "התרכזתי באישה מבוגרת, שהזכירה לי את סבתי עליה השלום. היא עמדה בצילו של עץ תאנה, האכילה ציפורים וגבה זקוף, כי לא פחדה שאף גוי יעבור ויפגע בה.

והנה לפתע - מעדה.

אך לפני שהתרסקה - מיהרו אליה גבר ואישה, תמכו בה משני צידיה,

וילד, שהציץ מאחת החנויות, רץ אליה עם כוס מים צוננים.

בזמן שלגמה מהם, שרו הציפורים מעליה וקרן שמש התגנבה בין ענפי העץ והאירה ברוך את שיערה הלבן.

זה היה רגע קדוש,שכל כולו אהבה וחמלה. תודה לך שלקחת אותי לשם."

"אתה חתיכת עיוור!" התחרפן השד, "לכן לא ראית איך הפכה ארץ אבותיך לסדום ועמורה!!!"

"כל אחד בוחר מה לראות," הביט יעקב בעיניו הבוערות של השד, "מי שמחפש רוע - תמיד ימצא רוע. ומי שמחפש טוב - יגלה אור אינסוף ממנו..."


"אל תבלבל לי את המוח, יהודון! או שאשרוף אותך כאן ועכשיו!!!" התלהט השד וגופו כבר עלה בלהבות, "כשאתה מביט על העולם, מה אתה באמת רואה?"


יעקב הישיר מבט לעיניו השד ונאנח. "אני רואה הרבה רוע. אבל כדי שנפשי תישאר איתנה - לרגע לא אפסיק לחפש את הטוב."





42 views